מיכל פיירמן יוצרת ומטפלת - לבנים של אמונה

חפש







 



 

לבנים של אמונה

דף הבית >> הבלוג >> לבנים של אמונה


בעיקר שתקתי. כמו דג.
חייתי בפחד תמידי שמשהו רע ייקרה. 
כי האמנתי שהעולם הוא מקום שיש בו הרבה רוע. 
הייתי ילדה עדינה ושברירית. העולם היה מחוספס מדי בשבילי. 
בכיתי והסתרתי את הדמעות,
שלא יישאלו אותי שאלות מיותרות.
לא מצאתי את עצמי בעולם המורכב והקשה.
לא הבנתי איך להתנהל בעולם שיש בו רוע ואלימות
איזה מין עולם זה שילדה קטנה צריכה להתמודד עם דברים שהיא לא מבינה אותם בכלל. 
והשנים עברו ותחושת הכישלון נצרבה בתוכי כמו אש 
שמסרבת להכבות.  
למה כולם מצליחים ואני לא? 
למה כולם שמחים ואני עצובה?  
הייתי תמיד טובה. יותר מדי טובה.
אבל החיים היו רצופים במכשולים ובכאב.
ידעתי בתוך תוכי שאני מיוחדת ומוכשרת אבל לא האמנתי בהצלחה שלי, חשבתי שהכל תמיד יישאר בגדר ״ פוטנציאל לא ממומש״ 
כי כך אמרו לי המורות כל שנה מחדש. אז האמנתי. 
והשנים עברו והתנחמתי במכחולי הציור הישנים והטובים שלי. 
והלכתי ללמוד אומנות. וגם שם לא הבנתי את העולם. 
רק ציירתי וציירתי. ואז למדתי גם פיסול. ועיצבתי דמויות נשים ענקיות מחימר והתנחמתי בהן. היו להן תמיד עיניים עצובות ותחת ענק.
ובשנה השניה התחלתי ללמוד גם צילום. וגיליתי עולם קסום. שעות במעבדת הפיתוח החשוכה, למטה בבניין, כשכולם כבר מזמן הלכו. מצלמת עד כאב. האצבעות מדממות ואני ממשיכה לסחוט את כפתור המצלמה. כאילו אולי משם תגיע הישועה לחיים האלה. הלא מובנים. הכואבים. 
מצלמת ומפתחת. ריח חומרי הפיתוח החריף דבק בי אבל לא הרפתי. הנחתי נייר צילום בתוך קופסה עם נוזל וחיכיתי. לאט לאט התבהרה התמונה. עד חדות מלאה. 
לאט לאט התבהרה התמונה. לאט לאט הבנתי את החיים. 
זה התחיל מהספר של לואיז היי בהפסקה משיעור ציור מודל עירום, חברה מהכיתה העבירה לי אותו. חשיבה חיובית. אנחנו מושכים אל חיינו את הסיטואציות. אנחנו בוראים את המציאות. 
ואז ירד לי האסימון. 
בדיוק כמו הטורסו שפיסלתי. כמו הציור של הבחורה העירומה שבאה לדגמן בכיתה. בדיוק כמו התמונה שצילמתי. אני בוראת את המציאות. אני. 
וכך התחילו החים האמיתיים שלי. לאט לאט בניתי אותם. לבנה ועוד לבנה ומה שחיבר בינהן היתה האמונה.  




 

דף הבית     |     מפת האתר     |     צור קשר   |    תקנון