מיכל פיירמן יוצרת ומטפלת - זיכרון ילדות

חפש







 



 

זיכרון ילדות

דף הבית >> הבלוג >> זיכרון ילדות


זה היה יום קיץ חם,
עוד יום שיגרתי בבית הספר. 
הצלצול נשמע ברחבי המפלצת האפורה, 
הילדים רצו מהמסדרונות
היישר אל החצר הגדולה
להספיק כמה שיותר להנות מכמה דקות של חופש בין השיעורים. 
הייתי בדרכי אל הברזיה
ולפתע שמעתי צעקות
שני בנים מכיתה ה׳ עמדו ברחבה הגדולה 
וצעקו אחד על השני
האחד הפיל את השני ואז משך את מכנסיו מטה
חושף את אבריו המוצנעים לעיני כל ילדי בית הספר. 
נעמדתי, משותקת מפחד,
אף אחד לא התערב. 
פניי היו ממוקדות בפניו של הילד שהיה זרוק על הריצפה,
חשוף לעיני כל, 
על פניו ראיתי כאב חד
פיו היה פעור והוא בכה ללא דמעות.

זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את הכאב מול עיניי
בצורה כל כך בוטה.
הוא היה חשוף לעיניי כל והתבייש עד עמקי נשמתו, 
הוא היה חלש יותר מהילד שגהר מעליו. 
והוא לא יכול היה לעשות כלום. 
ילדים נוספים התקבצו מסביבו,
יכולתי להרגיש את הכאב שלו
את עמוק ההשפלה,
לא היה לי אומץ לרוץ לשם ולחלץ אותו מידיו של הילד השני.
היתי קטנה מהם בכמה שנים ופחדתי.
לא היתה שום סיבה בעולם שיהיה לי ביטחון לעשות משהו כדי לעזור לו. 
המפלצת האפורה היתה עבורי הגיהנום. 
שנאתי את בית הספר. כל בוקר מחדש  
פקחתי עיניים ונזכרתי שאני צריכה שוב ללכת לשם
ולא רציתי. לא רציתי. 
כל כך הבנתי את הילד שהיה זרוק על הריצפה. 
גם אני הרגשתי בדיוק כמוהו בכל פעם שהמורה פנתה אליי.
הרגשתי חשופה ומושפלת. 
ולא יכולתי לעזור לו. לא יכולתי. 
 

 
 

דף הבית     |     מפת האתר     |     צור קשר   |    תקנון