מיכל פיירמן יוצרת ומטפלת - בדידות

חפש







 



 

בדידות

דף הבית >> הבלוג >> בדידות


אני זוכרת את הימים האפלים ההם... 
הייתי מוקפת אנשים והרגשתי בודדה כל כך 
לא העזתי לגעת עמוק בפנים כי זה כאב 
כל כך כאב לי 
חיפשתי את האושר בחוץ
בכל מני מקומות 
הייתי משועבדת לריק שבתוכי 
מנסה למלא אותו מבוקר עד ליל 
אבל הוא תמיד נשאר ריק
וכשיש ריק בפנים אין שלווה אין רוגע
יש כאב אינסופי  
מדמם ובוער, זועק להתמלא. 
הכל היה הבל הבלים 
עולם מלא רעשים אינסופיים 
בעיניים שהיו לי אז ראיתי רק את מה שאין. 
והרעש רק הלך והתגבר 
עד שהנחתי את הידיים על האוזניים 
כי לא יכולתי יותר לשמוע אנשים צוחקים ושמחים
כשאני רוצה למות.
זה לא עזר. המשכתי לשמוע את הרעשים הצורמים. 
ואת מפלצות הפחד שניזונו מהסבל שלי.  
הזיכרון של המקום הכי נמוך שהגעתי אליו צרוב עמוק בתוכי. תחתית הבור, אני זוכרת עד היום את התחושה של להיות כלואה בבור השחור והעמוק שלא יכולתי לצאת ממנו... אני זוכרת דמעות זולגות במורד לחיי, לא מפסיקות לרדת. את הבור חלקתי עם מפלצות הפחד שניצלו את חולשתי. כי הוא היה כל כך עמוק ושחור שלא יכולתי לראות את הדרך למעלה. ולא יכולתי לטפס כי בכל פעם שניסיתי הגעתי לנקודה מסויימת ונפלתי חזרה לתחתית. ואם כבר הצלחתי לאחוז בציפורניי ולעלות, מפלצות הפחד משכו אותי חזרה למטה ונהנו להתבונן בי מובסת ושבורה. 
לעולם לא אשכח את הרגע בו הבטתי מתחתית הבור למעלה, אל נקודת האור היחידה שיכולתי לראות וראיתי יד ענקית מונפת אליי, מחכה לאסוף אותי. ולא האמנתי. חשבתי שאני מדמיינת. אבל באמת היתה שם יד ענקית.
הושטתי את שתי ידיי הקטנות אליה, נגעתי בה והרגשתי חום אנושי. היא אספה אותי בעדינות ואז לאט לאט ובזהירות הרימה אותי למעלה. ואני הרגשתי כמו ילדה קטנה שאבא מניף אותה באויר והיא גאה בו שהוא אבא שלה והיא קצת משוויצה בפני הילדים האחרים שהוא מרים אותה כל כך גבוה. וכל הדרך למעלה אני מרגישה את החום של היד הענקית ואני יושבת בתוכה ומרגישה כמו פנינה זעירה בתוך קונכיה. ואני מציצה בין האצבעות הענקיות ורואה את התחתית של הבור מתרחקת ממני ואני מתפללת שאגיע למעלה. מתפללת לשמיים. מבטיחה שאעשה הכל. רק תוציאי אותי מכאן, יד גדולה וטובה.
 
 
ואז הגענו למעלה והיד מניחה אותי בעדינות על אמא אדמה ואני מרגישה בטוחה ומוגנת, מלוכלכת כולי ומלאה כתמים שחורים מהבור השחור. אני למעלה. משוחררת. אני מביטה למעלה לשמיים ורואה פתיתי שלג נוצצים נופלים מטה במעין ריקוד איטי ומכושף. 
הרגע הזה קפוא בזיכרון שלי לנצח. אני למעלה והפתיתים נופלים אל האדמה ומרגע שיצאתי מהבור, מהתחתית, ידעתי שהכל אפשרי עבורי. וידעתי בליבי שהיד הגדולה, שהניפה אותי באוויר ונשאה אותי למעלה, תמיד היתה שם, שומרת מגוננת ומחכה לרגע שבו אשבר והיא תציל את נפשי.
 
קיבלתי כל כך הרבה מתנות.  
את היכולת לסנן רעשים ולהקשיב רק לשקט. 
את הכוח להתבונן פנימה ולגעת בלי לפחד מהכאב. 
קיבלתי עיניים חדשות שרואות רק את הטוב.
וכשהן נעצמות הן רואות דברים מופלאים, כאלו שאנשים אחרים לא רואים.   
והמתנה הגדולה ביותר היא הפה שלי שנפתח והתחלתי לדבר, להגיד את מה שיש לי בביטחון ,
בלי לפחד מביקורת.
והריק כבר לא היה. בפנים הכל היה מלא ושלם כל כך. שכבר לא הייתי צריכה כל היום לנסות למלא בדברים חיצוניים.  
 והרגשתי לראשונה בחיי שהעתיד שלי יהיה ורוד. והכל עומד להשתנות. והכל יהיה טוב. 
הרגשתי שהיקום אוהב אותי. הוא נשא אותי בידו למעלה והוציא אותי מהבור השחור. 
והרגשתי מיוחדת. ואהובה. 
ופתאם הבנתי שכל הדברים ״ הרעים ״ שקרו לי בחיי לא היו באמת דברים רעים כמו שחשבתי. הם היו שיעורים שנועדו להתפתחות שלי. וכל מה שקרה מרגע שנולדתי ועד עצם היום הזה היה השביל של חיי שהוביל אותי באדיקות לייעוד שלי. למי שאני אמורה להיות בסופו של דבר. ונכון שהשביל שלי היה מלא במכשולים אבל איכשהוא כוח פנימי הוביל אותי להמשיך קדימה בשביל. וגם בשיא הקושי כשהכל היה שחור היתה ידיעה פנימית עמוקה ובלתי מוסברת שבסוף יהיה טוב. 
את היד הגדולה שנשאה אותי מתחתית הבור אני לעולם לא אשכח. לעולם.    

 

דף הבית     |     מפת האתר     |     צור קשר   |    תקנון